איש המערה

ירושליםישראל

מתוך “מותו האכזרי של איש המערות” מאת שלום ירושלמי

במערה ביער שליד הר הרצל, ליד עץ שניטע על ידי בן גוריון ותעלות קשר מימי הטורקים, גר במשך 17 שנה אדם בשם יעקב וייסבלום.

הסדר במערה היה מופתי. מימין קופסאות השימורים, הכוסות הריקות, הצלחות והסכו”ם וכלי הרחצה, משמאל הספרים והעיתונים הישנים באנגלית, שאותם היה קורא עם זכוכית מגדלת שמצא ליד הר הרצל. גם סדר היום שלו היה מוקפד, אם כי חלקים ממנו נסתרים מאיתנו עד היום.

כיצד היה משיג את לחמו? על העץ הסמוך למערה תלה יעקב קופסת פח ועליה כתב “צדקה”. אנשים שעברו בסמוך נהגו לתרום כסף. לפעמים היה יעקב מקבץ נדבות. את הכסף המועט שאסף היה מחלק לאביונים שפגש בדרך. זו הייתה גמילות החסדים שלו, מצווה שייחס לה חשיבות רבה.

יעקב נולד ב-1937 בניו יורק והתגורר במערה הירושלמית במשך 17 שנה. בן 82 במותו, הגיע למערה שלו בסוף שנות ה-90. אביו היה חזן נודד, שלקח אותו למסעותיו בין הקהילות בניו יורק, ויעקב מעולם לא שכח את הזמירות והניגונים ההם, ומדי פעם היה מפליא בהם בשנותיו האחרונות.

פעם הוא סיפר שאמו החרדה לקחה אותו לפגישה והתייעצות אצל הרבי מלובביץ’ בכבודו ובעצמו, בגלל שסירב ללכת ללמוד בישיבה. הרבי הדהים את שניהם. “יעקב לא צריך ללמוד בישיבה. העיקר שיהיה בן אדם טוב”, הוא פסק בקצרה, ושלח אותם בחזרה לביתם בברוקלין.

יעקב היה איש משכיל ורחב אופקים. הוא למד בלשנות בסיטי קולג’ בניו יורק והתמחה באוניברסיטת פרינסטון בניו ג’רזי ובברקלי בקליפורניה. בשנות ה-60 התגרש ועזב את משפחתו בארצות הברית ועלה לישראל. בתחילה חי בחיפה ולימד בלשנות באוניברסיטת חיפה, שם הכיר את אשתו השנייה. “היינו נשואים במשך שלוש שנים, ולא נולדו לנו ילדים. היא הייתה לי אישה נפלאה. בת של שופט. הייתה בינינו אהבה נהדרת, אהבה קדושה”, כך סיפר. לימים חזר בתשובה על פי דרכו ובני הזוג עברו להתגורר בירושלים, עד שנטש שוב.

“החיים בעיר הם בלתי נסבלים”, הוא התלונן פעם. “גרנו בדירה בבית משותף ברעש ובצפיפות עם שכנים שלא נתנו לי מנוח”. יעקב קם ועזב ונדד ברחובות הערים וביערות עד שגילה, כזכור, את הפתח למערה שהפכה לביתו.

יעקב היה איש מנומס וסימפטי. הוא שלט היטב בשפות רבות, כיאה לפרופסור לבלשנות, ביניהן עברית, אנגלית, יידיש וספרדית. בעזרת ידע פנומנלי וכושר מחשבה וביטוי יוצאי דופן הוא פירק סוגיות שונות בתחומי ההגות והפילוסופיה ודן בהן בצורה מעוררת השתאות. הוא הכיר היטב את כתבי הרמב”ם, עמנואל קאנט וברוך שפינוזה, אבל הפייבוריט שלו היה הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר, “הפילוסוף של הפסימיות”.

יעקב חשב שהעולם הזה הוא הגיהינום בהתגלמותו. ההתנהגות של האדם כלפי הטבע והיחסים בין האנשים שכנעו אותו שאין לעולם הזה תקנה.

הוא הרבה לצטט את הפסוקים בתנ”ך שביטאו את המיאוס של אלוהים מהעולם שברא. יעקב התנהג ברגעים האלה כמו נביא זעם עם עיניים יוקדות, הרים את הקול, ננעל על הכעס שלו ולא נתן הרבה תקווה.

ועם זאת, יעקב היה יהודי מאמין שהקפיד על מצוות הדת, ובעיקר שמר על השבת. בימיו במערה הוא נהג ללכת בימי חמישי למקווה בהר נוף. במערה הוא היה מכין בגדים לבנים ומגוהצים ככל שיכל, שאותם היה לובש בחרדת קודש עם כניסת השבת והדלקת הנרות. יעקב היה מלווה את השבת שעות רבות אחרי צאתה. “זה מלווה המלכה שלי”, סיפר.

(האנקדוטה חוברה על ידי: דניאל)

(מספר צפיות: 6)

פתח במפה