בית עצמות צלבני בשדה הדמים
גיא בן הינום הוא עמק שמשתרע ממערב ומדרום לעיר העתיקה של ירושלים. לפי האמונה היהודית, זהו המקום שבו התקיימה עבודת המולך בסוף ימי הבית הראשון. במסגרת הפולחן האלילי הנורא, היו המאמינים מקריבים את ילדיהם. המסורת שנקשרה לעמק הייתה כה מזוויעה, עד שהוא העניק את שמו למקום שבו שוכנים הרשעים לאחר מותם – גיהנום.
על פי המסופר בברית החדשה, יהודה איש קריות, מי שבגד בישו והסגיר אותו לחיילים הרומאיים, קיבל 30 שקלי כסף בתמורה למעשיו. בכסף זה קנה שטח אדמה בגיא בן הינום, וזו הסיבה שהמקום מכונה “שדה הדמים”, או “חקל דמא” בארמית. לפי גרסה אחרת, לאחר שהבין את טעותו החזיר יהודה את הכסף לידי הכוהנים, והם רכשו בעמק חלקת אדמה ששימשה לקבורה.
האזור כולו היה חלק מהנקרופוליס של ירושלים בתקופת בית שני, ועד היום ניתן למצוא בו מערות קבורה רבות. החל מהמאה ה- 4 לספירה שימש המקום כשדה קבורה ציבורי עבור עולי רגל נוצרים שמתו במהלך ביקורם בירושלים.
בתקופה הצלבנית הוקם במקום מבנה לקבורה המונית שסיפק פתרון קל וחסכוני לתמותה הרבה בקרב עולי הרגל שהגיעו לירושלים. המבנה היה מקורה בקמרונות ובגגו היו פתחים, דרכם הושלכו המתים פנימה. במקורות בני התקופה מכונה המבנה Carnier ובעברית “בית העצמות”. חלקים מהמבנה שרדו עד ימינו וניתן למצוא אותם בסמוך למנזר סנט אונופריוס.
בימי הביניים נוצרה מסורת כי האדמה במקום קדושה וכי יש לה תכונות מיוחדות, המאפשרות לגופות להירקב תוך 3 ימים בלבד ללא ריחות רעים. לפי מסורת אחרת, הקבורים במקום היו פטורים מאימת הדין באחרית הימים. בשל אמונות אלה, החלו לקחת אדמה מהמקום ולשלוח אותה לבתי קברות ברחבי אירופה.
האזור המשיך לשמש לקבורה גם במהלך המאות הבאות. הבעלות עליו השתנתה לאורך השנים והוא היה שייך בין השאר להוספטילרים, לארמנים וליוונים. התורכים כינו את המקום שרנייה, שיבוש של המילה Carnier, והשתמשו בו גם לצורך הוצאות להורג. הקבורה במקום המשיכה עד לשלב מאוחר יחסית, ונפסקה רק בתחילתה של המאה ה- 19.
(האנקדוטה חוברה על ידי: עמיר)
(מספר צפיות: 46)