היכן באמת נצלב ישו

ירושליםישראל

קברו של ישו נמצא, לפי האמונה הנוצרית המקובלת, במקום שבו נבנתה כנסיית הקבר. ישו הוצא להורג בצליבה לאחר שנידון למוות על ידי פונטיוס פילאטוס, הנציב הרומי ביהודה. הצליבה התרחשה על גבעה שנקראה הגולגולתא, מחוץ לחומות העיר. לאחר שישו מת הורדה גופתו מהצלב והוא נקבר, כמנהג היהודים בני התקופה, בקבר חצוב בסלע בחלקתו של יוסף הרמתי. שלושה ימים לאחר הקבורה, כשהגיעו מספר נשים ובראשן מרים המגדלית לבקר את קברו, הן גילו כי הפתח למערת הקבר הוסר וכי הקבר עצמו ריק. באוויר היה ניחוח מתוק של ורדים ומלאך שריחף במקום הודיע לנשים כי ישו קם לתחייה. 

פלוויה יוליה הלנה, הידועה גם בשם הקיסרית הלנה הקדושה, הייתה אשתו של הקיסר קונסטנטינוס כלורוס ואמו של הקיסר קונסטנטינוס הגדול, שהיה אחד מהקיסרים הרומים החשובים ביותר בהיסטוריה. הוא איחד את האימפריה הרומית מחדש, הפך את הנצרות לדתה הרשמית ואף התנצר בעצמו. הלנה הייתה מאמינה נוצרית אדוקה, ובשנת 326 לספירה היא יצאה למסע חשוב בארץ הקודש במהלכו פגשה קהילות נוצריות שחיו בירושלים ובערים נוספות. קהילות אלה הצליחו לשרוד את גלי רדיפות הנוצרים של המאות הקודמות, ושימרו מסורות עתיקות יומין. בעזרתן, זיהתה הלנה את האתרים והמקומות שבהם התרחשו האירועים המתוארים בספרי הבשורה, ודאגה לקדש אותם. ברבים מהמקומות הללו נבנו בהמשך כנסיות ומנזרים. בין השאר, זיהתה הלנה גם את המקום שבו נצלב ישו ונקבר, ובנה הקיסר ציווה לבנות במקום כנסייה גדולה. הכנסייה הביזנטית, שהייתה המבנה המרכזי והחשוב ביותר בירושלים של אותה תקופה, נחרבה בתחילתה של המאה ה- 7 לספירה לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הפרסים. כנסיית הקבר הקיימת היום נבנתה מחדש בידי הצלבנים במאה ה- 12, על חורבותיה של הכנסייה הביזנטית.

כנסיית הקבר מקובלת כאמור כמעט על כל הפלגים הנוצריים כמקום קבורתו של ישו, פרט למספר זרמים פרוטסטנטיים. אלה גורסים כי מיקום הכנסייה אינו מתאים למסופר בברית החדשה, שם מתוארים גבעה וגן. במקום זאת, הם מזהים את מקום הצליבה והקבורה עם “גן הקבר” – מערת קבורה חצובה בסלע הנמצאת מצפון לכנסיית הקבר, מחוץ לחומות העיר העתיקה. עם זאת, מסורת זו לגבי מיקום הגולגולתא וקברו של ישו הינה חדשה יחסית, והיא נולדה רק לקראת סופה של המאה ה- 19.

צ’ארלס ג’ורג’ גורדון היה קצין צבא ופקיד ממשל בריטי שחי במאה ה- 19. הוא הוסמך לקצונה בשנת 1852 והחל לשרת בצבא הבריטי באזורים שונים ברחבי האימפריה. לאחר ניצחונה של אנגליה במלחמת האופיום השנייה בשנת 1860, יצא גורדון לסין והצטרף ללחימה כנגד מרד הטאיפינג, בה מילא תפקיד חשוב. הוא קיבל את הפיקוד על כוח שכונה “הצבא המנצח תמיד” והוביל אותו בהצלחה, עד לדיכויו של המרד. כהוקרה על פעילותו קידם אותו קיסר סין לדרגת “טידו”, הגבוהה ביותר בצבא הסיני, והעניק לו את עיטור “המעיל הקיסרי הצהוב”. הצלחותיו של גורדון בסין אף הקנו לו את הכינוי “גורדון הסיני”. הוא המשיך לשרת באנגליה ובאזורים נוספים של האימפריה הבריטית, ובשנת 1874 הגיע למצרים שנשלטה על ידי הח’דיו איסמעיל פאשא בתמיכתה של אנגליה. המצרים הרחיבו בהדרגה את תחום שלטונם דרומה, וגורדון מונה למושל סודאן מטעם הח’דיו.

גורדון עזב את סודאן בשנת 1880 לאחר תקופת כהונה משמעותית ורבת השפעה כמושל, ובילה את השנים הבאות באנגליה, הודו, סין, מאוריציוס, ועוד. בין השאר, שהה גם שנה בארץ ישראל. בשנת 1883 פרץ מרד בסודאן בראשותו של המנהיג הכריזמטי המהדי מוחמד אחמד. צבא המורדים הצליח לנצח את הכוחות המצרים שהיו תחת פיקוד בריטי, ובסוף השנה הורו השלטונות הבריטיים למצרים לנטוש את סודאן. הממשלה הבריטית ביקשה מגורדון שייצא לסודאן כדי לסייע בפינוי, והוא הגיע לחארטום, בירת סודאן, בתחילת שנת 1884. כוחות המורדים המשיכו להתקדם והטילו מצור על הבירה. הבריטים דרשו מגורדון לעזוב את העיר, אך לא הייתה באפשרותם לפנות את חיל המצב המצרי. גורדון, בתגובה, סירב להתפנות ולנטוש את חייליו. המצור על חארטום הפך לעניין מרכזי שבו עסקו בבריטניה, והדרישה הציבורית לסייע לגורדון הלכה והתגברה. למרות ניסיונות של הכוחות הבריטים להגיע לחארטום ולחלץ את גורדון ואנשיו, הצליחו המורדים לפרוץ לעיר בינואר 1885 וערכו בה טבח אכזרי. גורדון עצמו נהרג, ראשו נערף וגופתו הושלכה לאחת הבארות. הידיעות על מותו עוררו זעזוע גדול בבריטניה, והציבור אף דרש את התפטרותו של ראש הממשלה גלאדסטון. סיפור חייו של גורדון, ובעיקר מותו הדרמטי, הפכו אותו לגיבור והעניקו לו הילה של מרטיר. ספרים רבים נכתבו אודותיו, ובסרט האפי “חארטום” משנת 1966 משחק את דמותו השחקן האמריקאי זוכה האוסקר צ’רלטון הסטון.

דמותו של גורדון נותרה אניגמטית ואישיותו שנויה במחלוקת עד היום. הוא היה טיפוס מתבודד ורוחני, בז לכיבודים ולגינונים אריסטוקרטים, נותר רווק ולא הקים משפחה. גורדון היה נוצרי אדוק והרבה לקרוא בתנ”ך, בו חיפש רמזים לגאולה. במהלך שהותו בארץ ישראל בשנת 1883 סייר רבות באזור ירושלים, ערך מחקרים וניסה למצוא תשובות לשאלות שעלו מקריאה בכתבי הקודש. גורדון טען כי הזיהוי של כנסיית הקבר כמקום שבו ישו נצלב ונקבר אינו תואם את הכתוב בברית החדשה, ובמקום זאת, בעקבות אירוע מיסטי שחווה, טען כי הגולגולתא היא גבעה ששוכנת מחוץ לחומות העיר, מצפון לשער שכם. מראה הגבעה שבה חצובות מערות מזכיר גולגולת, ובשנת 1867 נמצאה במקום מערת קבורה ששויכה בטעות לימי בית שני (מחקר מודרני שנערך בשנות ה- 70 של המאה ה- 20 תיארך את הקברים לתקופת בית ראשון, מאות שנים לפני ימיו של ישו). מספר זרמים פרוטסטנטיים אימצו את השקפתו של גורדון, אולי מכיוון שלא יכלו לקבל חזקה כלשהי בכנסיית הקבר עצמה שהייתה מחולקת מזה מאות שנים בין העדות הנוצריות השונות. בשנת 1894 נרכש האתר על ידי הפרוטסטנטים והוא משמש מאז כמוקד עליה לרגל. הוא מכיל גן פתוח ומטופח המשמר, לטענתם של הפרוטסטנטים, את האווירה והתחושה האותנטיים מימיו של ישו. מערת הקבורה עצמה המיוחסת לישו חצובה בסלע, והיא מכילה שני חדרים ואבן גולל גדולה.

(האנקדוטה חוברה על ידי: עמיר)

(מספר צפיות: 11)

פתח במפה